זוגיות עם משמעות
מרגריטה הייאס[1], הגיעה לביתו של ד"ר ויקטור פראנקל[2]
בוינה ואמרה לו שנתבקשה למסור לו דרישת שלום מאת "הרב שניאורסאהן מברוקלין,
ניו-יורק".
"הרב שניאורסאהן, הידוע בכינויו
הרבי מליובאוויטש, שלח לך מסר כדלקמן: היה חזק! המשך בעבודתך בנחישות גמורה. אל
תוותר. בסופו של דבר תצליח".
הרופא, שעד לאותו רגע נראה אדיש
לחלוטין, השתנה פתאום אל מול עיניה הנדהמות של מרגריטה. דמעות מילאו את עיניו.
לאחר שהתעשת קמעה, הודה למרגריטה, ותוך כדי השיחה ששוחחו לאחר מכן, סיפר לה שהוא
חשב לנטוש את מאמציו להיאבק למען תורתו והפילוסופיה שלו, ולמעשה שקל לעזוב את
ווינה (באותו יום הוא ישב על הטיוטה של מסמכי ההגירה) – אך עכשיו הוא ישקול את
העניין מחדש...
זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1959, תורגם לאנגלית ספרו של פראנקל "האדם מחפש משמעות" והפך
לרב-מכר. הצלחת הספר העמידה במהרה את פראנקל באור הזרקורים ברמה בינלאומית, והוא
נעשה מרצה אורח באוניברסיטאות בחמש יבשות. הוא קיבל תארי דוקטור כבוד
מאוניברסיטאות בכל רחבי העולם וכן פרסים לאומיים ובינלאומיים ומדליות על עבודתו
החלוצית בתחום הפסיכותרפיה. לפני מותו ב-1997 תורגם ספרו העיקרי לעשרות שפות ונמכר
בתשע מיליון עותקים.
שיטת הריפוי שלו נתנה השראה לאלפי ספרים
אחרים, סמינרים, סדנאות, קבוצות רוחניות מתנועת העידן החדש ואחרות – כולם מבוססים
על רעיונו של פראנקל בדבר יכולתו הייחודית של האדם לבחור וללכת בעקבות הדבר המשמעותי
עבורו.
ויקטור פראנקל בשם ניטשה: ""מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל
איך"!
האדם מחפש משמעות (פראנקל): "וכשפסענו מיילים ארוכים, צועדים על גושי קרח, תומכים איש
ברעהו, עוד פסיעה ועוד פסיעה, דבר לא נאמר, אך שנינו ידענו: כל אחד חשב על אשתו.
מדי פעם התבוננתי ברקיע, שבו התעמעמו הכוכבים, ואור בוקר ורוד החל להופיע מאחורי
מסך אפל של עננים, אך מוחי נצמד לדיוקן אשתי. ראיתי אותה בחדות לא טבעית. שמעתי את
קולה עונה לי, ראיתי את חיוכה, את מבטה המעודד... בבדידות ובסבל גמורים, כאשר דבר
לא נותר לאדם מלבד הכורח להמשיך ולעמוד בייסוריו, האהבה נותנת משמעות".
"עושה שלום במרומיו" - מיכאל שר החסדים שסמלם מים וגבריאל שר הגבורות שסמלם אש, ואין מכבים זה
את זה.
גבריאל ומיכאל מצד עצמם סותרים - המים מכבים את האש, והאש מרתיחה ומכלה את המים. אחד על
חשבון השני. כיצד ניתן לעשות שלום בין מים ואש, חסד וגבורה, הרי הם באמת הפכים? -
צריך את הקב"ה שיעשה שלום ביניהם. כדי לחבר הפכים צריך מימד הגבוה משניהם,
המסוגל לאחד את שניהם.
אם רוצים לתת קיום לשני הצדדים, להשאיר את שני הכיוונים ושבכל זאת ישרור שלום - חייבים להכניס שם
מימד נוסף שלישי, הקו האמצעי, אמנם מצד אחד הוא נראה יותר נמוך אבל מצד שני
הוא מושרש בכתר!
זוג צריך אידיאל לחיות על פיו - משהו
שיותר גדול משניהם!
רמב"ם
(פהמ"ש לאבות א,ו): "החברים שלושה סוגים: חבר התועלת (שותפים מסחריים),
וחבר הנאה (לתענוג כלשהו)... וחבר לדבר נעלה - והוא שתהיה כמיהת שניהם ומטרתם
לעניין אחד והוא עשיית הטוב, וירצה כל אחד מהם להעזר בחברו כדי להשיג אותו הטוב
לשניהם יחד, וזהו החבר שצוה בקנייתו...".
חבר לתועלת או הנאה - החברות היא תוצר לוואי לכך שהאחד זקוק למשהו שיש לשני אבל לא לשני
בעצמו. המשותף לשתי חברויות אלה שהן אגואיסטיות. האדם מחפש את מימוש הצרכים שלו.
אולם במדרגת "חבר המעלה" שני החברים מתאחדים למען אידיאל משותף - צד שלישי. המטרה המשותפת
מבטלת את המימוש האישי למען מימוש משותף, וכך נוצר האיחוד השלם.
כך כותב הרב סולוביצ'יק (אדם וביתו, עמ' 63): "רק בקהילה בת שלושה חברים מגיעים הנישואין
למלוא מימושם".
בעוד יומיים, בכ"ד שבט, ימלאו 129
שנים להסתלקותה של כונתה "אם היישוב היהודי בחברון" הרבנית מנוחה רחל
סלונים, נכדתו של האדמו"ר הזקן.
הרבנית מנוחה רחל השתוקקה שנים רבות
לעלות לארץ ישראל.
מסופר כי
פעם אחת חלתה הרבנית עד שמצבה הוגדר אנוש. החסידים רצו בבהלה לאביה, האדמו"ר
האמצעי, והוא לחש באזנה: "את תבריאי במהרה וגם תזכי להגיע לארץ הקודש", בשמעה
מילים אלו פקחה הרבנית את עיניה ולאחר מספר ימים הבריאה כליל.
התנאי שלה לחתונה היה אחד, שהחתן יסכים לעלות לארץ ישראל!!!
היא וויתרה על שידוכים מעולים מכל
הכיוונים עד שמצאה בחור שהבטיח לה שהם יגורו בארץ ישראל!
ארץ ישראל מבחינתה היתה המשמעות שמעל
חיי הנישואים.
טרם יציאתה לדרך התאוננה בפני ה'צמח צדק' כי הינה פוחדת לצאת לדרך עקב הגשמים. ענה לה האדמו"ר:
'ומה בכך? תיסעי בין טיפות הגשם!' ומאותו יום לא ירדה עליה טיפת גשם עד יומה
האחרון.
ההילולא שלה זהו גם יום ההולדת של
אשתי היקרה J מזל טוב!
אנחנו התחתנו בגירוש של גוש קטיף, החתונה היתה בי"ג תמוז בדיוק בזמן שכולם התכנסו
בכפר מימון.
חברים שלי מהישיבה התקשרו אמרו שאם הם
יוצאים מהכפר לא יתנו להם לחזור אז אמרתי להם שישארו!
בזמן הגירוש החלטנו בתור זוג שאנחנו לאחר תקופה מסויימת של בניה נקבע את ביתנו בגרעין תורני ביחד עם
עמ"י לא בישוב מנותק.
זה האידיאל שלנו. על פי זה אנחנו
משתדלים לבחון את ההחלטות שלנו בחיים.
המשמעות הגבוהה שיש לבני הזוג
בתודעתם היא בעצם האותיות י-ה שיש באיש ואשה
שמנתבות את האש של כל אחד לכיוון של בניה ועשיה חיובית ומשמעותית!
וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!
[2] ויקטור פראנקל נולד בשנת 1905 בווינה להוריו אלזה וגבריאל, שניהם יהודים. השלים את
לימודי הרפואה וקיבל תואר דוקטור לרפואה בשנת 1930. בשנת 1924 נתפרסם מאמרו
הראשון, בעידודו של פרויד. כיהן כפרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה בבית הספר
לרפואה של אוניברסיטת וינה. בין השנים 1940–1942 כיהן כמנהל המחלקה הנוירולוגית
בבית החולים של רוטשילד. נישא בשנת 1941 לטילי גרוסר, שנספתה בשואה. במהלך מלחמת
העולם השנייה שהה במחנה ההשמדה אושוויץ, בדכאו, ובעוד מחנות ריכוז, למשך שלוש
שנים. לאחר השואה השלים תואר דוקטור בפילוסופיה (1949). בין השנים 1946–1970 ניהל
את המרפאה הנוירולוגית בווינה.
כיהן
כמרצה אורח באוניברסיטאות הרווארד, פיטסבורג, סן דייגו ודאלאס. האוניברסיטה
האמריקנית הבינלאומית בקליפורניה הקימה קתדרה מיוחדת ללימודי לוגותרפיה, שיטה
פסיכותרפית שאותה הגה פראנקל.
נישא
בשנית לאלינור קתרינה שווינדט בשנת 1947, ולזוג נולדה בת בשם גבריאלה (לימים
פסיכולוגית ילדים). בחייו חיבר 32 ספרים, שפורסמו ב-32 שפות (לעברית תורגמו 5
מספריו), והספיק להרצות ב-209 אוניברסיטאות בכל חמש היבשות.
פראנקל
קיבל 29 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם. היה חבר כבוד באגודת
המדעים האוסטרית, ובעל תג מדריך טיפוס הרים במועדון אלפיני. שלושה נתיבי טיפוס
קרויים על שמו. ב-1975 קיבל אזרחות כבוד של עיר הולדתו וינה שבה נפטר ב-1997.
בתקופת
השואה, אף שפראנקל יכול היה לעזוב את וינה ולהגר לארצות הברית לאחר שקיבל אשרת
כניסה אליה, הוא בחר להישאר שם ולגונן על הוריו, בתוקף תפקידו כראש המחלקה
לנוירולוגיה בבית החולים היהודי. בספרו "השאיפה למשמעות" הוא מספר שלאחר
היסוסים רבים מה שחיזק אותו לקבל את ההחלטה הרת הגורל לא להותיר את הוריו מאחוריו,
היה שבר שיש של עשרת הדיברות, שאביו מצא בבוקר בו קיבל את אשרת הכניסה, במקומו של
בית הכנסת שנשרף, שבו חרוטה האות המסמלת את הדיבר של כיבוד הורים.
מאוחר
יותר נשלח פראנקל על ידי הנאצים, לגטו טרזיינשטט ואחר כך למחנה ההשמדה אושוויץ.
בטרזיינשטט הוא עבד כרופא כללי במרפאה, עד שהבחינו בכישוריו בפסיכותרפיה והוא
התבקש להקים יחידה מיוחדת, על מנת לעזור למגיעים חדשים להתגבר על ההלם הראשוני.
מאוחר יותר הקים יחידה כדי למנוע מקרי התאבדות בקרב האסירים. אך ברוב זמנו במחנה
הריכוז הוא היה אסיר מן השורה, ומילא תפקידים פיזיים כמו חפירת חפירות והנחת
מסילות לפסי רכבת.
פראנקל
שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו, פרט לאחותו, הושמדה. סבלו במחנות הריכוז וההשמדה
העצים את תפיסתו המוקדמת שהתפתחה כבר בגיל הנעורים, כי כל אחד זקוק ליעד מרכזי
בחיים, מציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על טראומות ומצבים קשים. בספרו המפורסם
ביותר "האדם מחפש משמעות" מספר פראנקל כי כדי לשמור על שפיותו האישית
בתנאים הקשים, היה צועד לעתים מחוץ למרפאתו ונותן הרצאה לקהל דמיוני על "החוויות
הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". כדי להמחיש שהמתיחות שבין שאיפה להגשמה חיובית,
סיפר כי מה שהחזיק אותו בחיים במחנה הריכוז ועזר לו להתגבר אף על מחלת הטיפוס, היה
הרצון העז לשחזר ולפרסם כתב יד של ספרו "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה"
שאבד באושוויץ. לטענתו בני האדם הם חופשיים בבסיסם, ועל אף שהנאצים יכלו לשלוט
בגופו, הם לא יכלו לשלוט בנפשו, שאת החופש שלה לא יכלו לשלול ממנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!